אטיאס · ATTIAS ATTIAS · אטיאס

מאמר דעה · דיני משפחה

אבחנה אינה מום

מי שהלך לטיפול, החלים ונכנס לחופה עם אישור פסיכיאטר, לא הטעה אף אחד. כך לדעתי צריך לקרוא את דיני המום בכתובה.

בחור צעיר עובר משבר נפשי. הוא מקבל טיפול, מתאזן וחוזר לחיים מלאים: לימודים, עבודה, חברים. שנים עוברות. לפני החתונה הוא הולך לפסיכיאטר בכיר ומקבל חוות דעת כתובה: מאוזן, יציב, מתפקד באופן מלא. הוא מתייעץ עם רב ועם רופא, ונכנס לחופה בלב שלם.

אחרי כמה שנים הנישואין עולים על שרטון והאישה מבקשת להתגרש. בבית הדין נשלפת פתאום המילה "מום", והאבחנה הישנה הופכת לנימוק לחייב את האיש בכתובה ובתוספת הכתובה, גם אם בחיי היום-יום כמעט לא הייתה לה השפעה.

לדעתי זו טעות, ויש לה מחיר שחורג הרבה מתיק אחד. אבחנה היא מילה בתיק רפואי. מום הוא מציאות בתוך הבית. כשמבלבלים בין השתיים, מענישים דווקא את מי שעשה את הדבר הנכון: הלך לטיפול והחלים.

נתחיל ממה שהכתובה באה לעשות. זו התחייבות כספית של האיש לאישה למקרה של גירושין או פטירה, שחז״ל קבעו כדי שלא תהא האשה קלה בעיניו להוציאה מביתו.5 לצד עיקר הכתובה נהוג לכתוב גם תוספת, סכום שהחתן מתחייב בו מרצונו ולעתים הוא גבוה מאוד.4 התוספת ניתנת מתוך הנחה שהנישואין יחזיקו, והשאלה היא מה דינה כשהם מתפרקים, ומי אחראי לכך. המשנה בכתובות מונה מצבים שבהם כופים על האיש לתת גט ולשלם כתובה, והשולחן ערוך פוסק כך להלכה.12 הדוגמאות שם הן מצבים שהופכים את החיים המשותפים לקשים מנשוא: מחלה שמרחיקה, ריח שאי אפשר לסבול, עבודה שמותירה את האדם מחוץ לחברה. המכנה המשותף ברור. ההלכה לא שואלת איזו אבחנה יש לאדם, אלא אם אפשר לחיות איתו. המבחן הוא מעשי, לא תווית.

זו גם הסיבה שבתי הדין עצמם נזהרים. בית הדין הרבני הגדול דחה טענה של בעל שאשתו סובלת מהפרעה נפשית וקבע שהוא לא הביא בדל ראיה לכך, ושמצבי רוח משתנים אחרי לידה אינם עילה להפסד כתובה.9 וזה מתיישב עם הרפואה: לפי מרפאת מאיו, רוב האמהות חוות אחרי הלידה "בייבי בלוז", מצב רוח ירוד שבדרך כלל חולף תוך שבועיים.22 באותה שנה, 2022, דחה בית הדין הגדול ערעור של בעל שביקש להיפטר מכתובה כי אשתו לא סיפרה שהיא נוטלת ציפרלקס. אחד הדיינים קבע שטענת המום לא יכולה להתקבל, כי לא כל מי שנוטל ציפרלקס סובל מהפרעה נפשית.8 גם זה נכון רפואית: לפי העלון הרשמי של התרופה היא מאושרת לא רק לדיכאון אלא גם להפרעת פאניקה, לחרדה חברתית, לחרדה כללית ולהפרעה טורדנית-כפייתית.2021 ובמשפט אחד שראוי לתלות על הקיר בכל בית דין: לא השם הוא הקובע אלא התוכן.8

אם כך, מי קובע מה התוכן? לא דיין ולא עורך דין, אלא מומחה. גם בעולם הפסיכיאטריה מבחינים בין השניים: חוקרים מארגון הבריאות העולמי כתבו שסיווג המחלות הבינלאומי מפריד בין המוגבלות לבין האבחנה של הפרעה נפשית. האבחנה אומרת מה יש לאדם, והשאלה כמה זה פוגע בחייו נבדקת בנפרד.14 ואפילו פסיכיאטר לא אמור לחוות דעה על אדם שלא בדק: לפי כללי האתיקה של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, לא אתי שפסיכיאטר ייתן חוות דעת מקצועית בלי בדיקה (בתרגום חופשי).1213 כשיש בתיק חוות דעת מקצועית שאומרת "מאוזן ומתפקד", ומולה אין שום ראיה רפואית אלא כתבה כללית על מחלה, אין לדעתי בסיס לקבוע "מום גדול". ואם אחד הצדדים מבקש למנות מומחה מטעם בית הדין, נכון להיענות לו. במיוחד כשבן הזוג עצמו מעיד שבחיי היום-יום לא הייתה למצב השפעה של ממש.

יש גם שאלה של ידיעה. לפי שיטה בפוסקים, איש שידע על מום שבו ובכל זאת התחייב בתוספת כתובה כאילו קיבל על עצמו מראש את הסיכון, וחייב בתוספת גם כשהאישה עוזבת. ההיגיון הזה לקוח מדיני "ממאנת" ו"מוכה שחין".12 אבל כל הבניין עומד על יסוד אחד, ידיעה. מי שיודע שיש בו מום ומסתיר אותו מטעה. מי שהחזיק בחוות דעת רפואית שהוא בריא והאמין לה בכנות, לא ידע על שום מום, ואי אפשר לייחס לו כוונה לזלזל בנכסיו. ההלכה מראה עד כמה הידיעה מכרעת גם בכיוון ההפוך: בבית הדין הרבני בבאר שבע נדון בעל שטען שאשתו הסתירה הפרעת אכילה. הדיינים קבעו שזו אכן עילה ל"מקח טעות" אם הבעל לא ידע, אבל מכיוון שידע והמשיך לחיות איתה, הוא "סבר וקיבל" וחויב בכתובה.11 וכשנופל יסוד הידיעה חוזר הכלל הרגיל: אישה שיוזמת את הפירוד ללא עילה מוכרת אינה זכאית לתוספת שנכתבה מתוך הנחה שהנישואין יימשכו, כפי שעולה מדיני "מאיס עלי".3

גם המשפט האזרחי נוקט אותה גישה. בפסק דין מ-2021 שכתבה השופטת יעל וילנר קבע בית המשפט העליון שיש מצבים שבהם אי-גילוי לפני החתונה עלול להקים אחריות, ואחד מהם הוא אי גילוי בדבר מצב רפואי מהותי וחריג אשר יש בו כדי להשפיע באופן ממשי על חיי בני הזוג.6 שימו לב: מהותי, חריג, ומשפיע באופן ממשי. לא כל אבחנה ולא כל טיפול שהיה פעם. ובאותו פסק דין קבע בית המשפט גם שאין מקום להכיר בקיומה של חובת הגילוי המשפטית בכל הנוגע להקשרים אינטימיים ורגשיים.67 גם כאן וגם שם, ההשפעה בפועל היא שמכריעה.

כדי להיות הוגן, צריך להציג את הטיעון הנגדי החזק ביותר, והוא קיים בפסיקה. בשנת 2020 קבע בית הדין הרבני הגדול, במקרה שבו אישה הסתירה טיפול נפשי, שבחברה החרדית עצם הפנייה לטיפול נפשי ותרופתי נחשבת למום שיש לדווח עליו, ושהאבחנה הרפואית לא רלוונטית.10 אני מכבד את הטיעון, אבל לדעתי הוא מוכיח יותר מדי. אם הסטיגמה עצמה היא המום, אנחנו מענישים אנשים על כך שהלכו להיבדק ולהירפא ומלמדים את הציבור להימנע מטיפול. והסטיגמה היא באמת חסם: סקירה של האגודה האמריקנית למדע הפסיכולוגיה קבעה שהיא נשארת חסם משמעותי לטיפול,15 אנשי מקצוע בישראל כותבים על הימנעות מ"עשיית דברים שיכולים לעזור לי" מחשש להשלכות,16 ובציבור החרדי על כך שרבים עדיין חוששים ואינם ניגשים לטיפול.17 בינתיים העובדות הרפואיות הולכות בכיוון ההפוך: ארגון הבריאות העולמי מציין שגם להפרעות מצב רוח קשות קיימים טיפולים יעילים,19 ולפי המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית, עם טיפול נכון אנשים עם הפרעה כזו יכולים לחיות חיים מלאים ופוריים (בתרגום חופשי).18 ובית הדין הגדול עצמו, שנתיים אחר כך, הלך בדרך אחרת: לא השם קובע אלא התוכן.8 גם הטענה ש"יושר בין בני זוג הוא ערך עליון" נכונה, ואני ממליץ לגלות. אבל יש הבדל בין המלצה טובה לקנס. ומי שפעל בתום לב, לפי עצת רופא ורב, אינו רמאי.

מה עושים בפועל? מי שעבר טיפול ועומד להתחתן צריך להתייעץ עם רופא ועם רב מה ואיך לספר, ולשמור חוות דעת רפואית עדכנית: היא הראיה הטובה ביותר לתום לב. מי שעומד מול טענת מום בהליך גירושין צריך לדרוש מינוי מומחה ולא להסתפק בוויכוח על שם של מחלה, ולבדוק מי יזם את הפירוד ועל מה. ומי שמלווה אדם כזה צריך לעודד אותו לטיפול ולא לאיים עליו.

נחזור לבחור מהפתיחה. הוא עשה כל מה שאנחנו מבקשים מאנשים לעשות: הלך לטיפול, התאזן, נבדק שוב לפני החתונה ושאל רב. אם בסוף הדרך הוא יחויב כ"בעל מום" שהטעה, המסר לכל מי שמתמודד יהיה הרסני: אל תלך להיבדק, כי זה ייכתב לך. ההלכה, לדעתי, אומרת דבר אחר, וגם בית המשפט העליון. מום נמדד בבית, לא בתיק. אבחנה היא שם. מום הוא מציאות.

מקורות

מקורות 1–11: הלכה ומשפט. מקורות 12–22: רפואה ופסיכולוגיה.

  1. משנה ותלמוד בבלי, כתובות עז ע"א ("ואלו שכופין אותו להוציא"), ובפרק יא, כתובות קא ע"א (דין ממאנת). טקסט מלא באתר ספריא.
  2. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד ונושאי הכלים (בית שמואל שם, דין מוכה שחין).
  3. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עז (דיני מורד ומורדת ו"מאיס עלי"), וכן רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד.
  4. "כתובות דף נה: תוספת כתובה", שיעור הרב אביהוד שוורץ, ישיבת הר עציון (2015).
  5. "דיני הכתובה, קנייניה והסבר הכתוב בה", הרב אבישי נתן מייטליס, אתר ישיבה.
  6. בע״מ 5827/19 פלוני נ' פלונית, בית המשפט העליון (השופטים פוגלמן, סולברג, וילנר; 2021). נוסח פסק הדין באתר אוניברסיטת תל אביב.
  7. "מתי הסתרת מידע מהותי בזוגיות עלולה לשמש עילה לתביעה?", יהודה יפרח, מקור ראשון (2021).
  8. "דרש פטור מכתובה: 'היא הסתירה טיפול בציפרלקס'", ynet בשיתוף פסקדין (2022). בית הדין הרבני הגדול.
  9. "ביקש לא לחייב אותו בכתובה כי גילה אצל אשתו הפרעה נפשית", N12 בשיתוף פסקדין (2022). בית הדין הרבני הגדול.
  10. "נשללה כתובה מחרדית כי הסתירה טיפול נפשי", ynet (2020). בית הדין הרבני הגדול.
  11. "הבעל טען בבית הדין הרבני: הנישואין 'מקח טעות'", כיפה (2016). בית הדין הרבני האזורי באר שבע.
  12. "The Goldwater Rule: Why breaking it is Unethical and Irresponsible", ד״ר מריה אוקנדו, נשיאת איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (APA), 2016.
  13. Goldwater rule, ויקיפדיה באנגלית (כולל עמדות החולקים על הכלל).
  14. ב' אוסטון וס' קנדי, "What is 'functional impairment'? Disentangling disability from clinical significance", World Psychiatry 8(2), 2009: המאמר המלא · פרסום נוסף. המחברים מציינים שזו עמדתם האישית.
  15. "Stigma as a Barrier to Mental Health Care", פרופ' פטריק קוריגן, האגודה האמריקנית למדע הפסיכולוגיה (APS), 2014.
  16. "למה רובנו עדיין מתביישים ללכת לפסיכולוג?", ynet בריאות (2017).
  17. "להתגבר על הסטיגמה ולטפל בבעיות הנפש", ד״ר משה רוטשילד, כיכר השבת (2013).
  18. דף מידע על הפרעה דו-קוטבית, Treatment Advocacy Center (2022), מצטט את המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב (NIMH).
  19. "Mental disorders", דף עובדות של ארגון הבריאות העולמי.
  20. עלון לרופא של ציפרלקס (Cipralex SmPC), יצרנית התרופה לונדבק, סעיף 4.1.
  21. Escitalopram – StatPearls, מאגר מידע רפואי לרופאים.
  22. Postpartum depression – Symptoms and causes, מרפאת מאיו (Mayo Clinic).

המידע במאמר כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי או הלכתי. המקרה בפתיחה תיאורטי. כל מקרה נבחן לגופו.

עו״ד אברהם אטיאס עוסק בדיני משפחה בירושלים מאז 2010, ומכהן כיו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז ירושלים.

חזרה למאמרים